מאמרים - Iaido

השיטה המסורתית היפנית להעברת הידע :

 השיטה המסורתית היפנית להעברת הידע  :"   SHU-HA-RI"     

" Shu-ha-ri "   בפשט פירושו: לאמץ את הקאטה, לסטות מהקאטה ולזנוח את הקאטה .
הרדיפה אחרי האימון התמידי בהוויה היפנית המסורתית ,כמעט תמיד תעקוב אחרי תהליך חינוכי זה .  
גישת לימוד ייחודית זו הייתה קיימת מאות בשנים והייתה כלי מרכזי בהישרדות של הרבה מאד תורות ומסורות יפניות עתיקות . הכוללות מגוון פעילויות כגון  אמנויות לחימה,
סידור פרחים, בובנות, תיאטרון, שירה, ציור, פיסול ואריגה . ככל ש  "Shu-ha-ri "   היה מוצלח בכניסה לעידן המודרני , גישות חדשות ללימוד משנות את השיטה המסורתית
היפנית להעברת מידע . היכולת להעביר את הידע של האומנויות היפניות המסורתיות לדור הבא של המתאמנים תלוי ביכולתם של המורים של היום להתמודד עם החוזקות והמכשולים של  ה  " Shu-ha-ri "-. 
במאמר זה אנסה להתמקד ב - " Shu-ha-ri" וביישום הייחודי שלו באומנות הלחימה המכובדת של Takamura ha Shindo Yoshin  Ryu Jujutsu  .


Shoden – רמת האימון הבסיסית
Shu – לאמץ את הקאטה
הקאטה או התבנית הן הליבה החינוכית של כל בתי הספר היפנים המסורתיים . זה המייצג הברור ביותר של הידע של בית הספר ,ארוז כביכול באריזה פשוטה לכאורה של תנועות ותפיסה.עקב היות  הקאטה  כל כך נגישה היא לעתים נתפסת בשגגה כהיבט החשוב ביותר להערכת היכולת או ההתקדמות של התלמיד . למעשה , לימוד נכון של הקאטה טומן בחובו את ה " URA"  או הצד הנסתר של הידע , אבל מידע זה נמצא מתחת לפני השטח או ה - OMOTE   בתצפית פשוטה . 
אם התלמיד לא יקדיש עצמו תחילה כל כולו לשליטה ב OMOTE  של הקאטה הוא יישאר לעולם " מתחיל " ולא יצליח אף פעם להתקדם לכוון האמת העמוקה של הידע שנחה לה מוסתרת ב " URA  "  לפניו.
על מנת לחוות  SHU ולאמץ את הקאטה , על התלמיד להשלים עם המצב ולהיפתר מהאגו שלו לטובת חזרה אקראית של חזרות על סדרות תרגילים .
לרוב רמה התחלתית זו מעוצבת בכוונה לאתגר את רמת הריכוז של התלמיד וההתמסרות שלו ללימוד . בחלק מהמסורות המחמירות ביותר , כוונת הקאטה היא ליצור אי נוחות פיסית בנוסף לתרגיל עצמו . התגברות על אי הנוחות הפיסית בסוג הקאטות הללו הוא רק השלב הראשון של אימון התלמיד למיקוד נפשי במשימה אחת בלבד . עם התקדמות התלמיד דרך קאטות שונות הוא יתקל בהיבטים שונים של מתח והסחת דעת . ככל שהאתגרים הללו הופכים להיות אינטנסיביים יותר ,כך מוחו של התלמיד לומד לעבד אינפורמציה ומתח בצורה יעילה הרבה יותר . עם הזמן תהליכים נוירו מוסקולרים שונים מושרשים באופן אינטואיטיבי בצורה כזו  שהתלמיד אינו מודע להם יותר .כאשר רמה זו של הקטה נקלטת ומבוצעת באופן משביע רצון  התלמיד רכש את הרמה הראשונה של האימון בקאטה .
קאטות נוספות מתקדמות יותר יוצגו לאורך האימונים , קאטות המציגות מגוון אתגרים נוספים אבל המתודולוגיה המנטאלית ללימוד נמצאת כעת במקום בשלב זה  הסיבה הבסיסית ביותר של האימון בקאטה הושגה.

מלכודות ההוראה בשלב  ה – SHODEN

ברמה זו אפשרי שקאטה תלמד בעצמה . אחרי הכל התנועות הנן חזרות פיסיות שמאתגרות ומנחות כמעט לגמרי כחוויה פרטית . למרות שזה אולי ישמע מוגזם, כל אחד שמכיר את התנועות הבסיסיות של הקאטה יכול לקחת תלמיד ולהביא אותו לרמה הראשונה של האימון . זה אפילו אפשרי לחלק מהתלמידים להגיע לרמה זו של האימון על ידי לימוד מאמצעי חיצוני כמו ספר .
בכל אופן גישה זו של לימוד על ידי מורים ,מציבה את התלמיד במצב מסוכן במיוחד בלימוד של קאטות בזוגות .
הנפילה הנפוצה ביותר היא חוסר תשומת לב מדוקדקת ( לפרטים הקטנים ) על ידי המורה בתבנית הפיסית ולתזמון נכון  .
בפשטות ניתן לומר כי יכולת ההוראה הנמוכה של המורים נובעת מרמת הלימוד הבינונית שלהם עצמם , עקב זאת הם מקנים הרגלים שגויים לתלמיד , הרגלים שנדרשים לביטול ושינוי דרסטי  בשלב מאוחר יותר. זו אינה רק סכנה פוטנציאלית  אלה יכולה גם להביא את התלמיד  לתסכול. פגם זה בלימוד גרם לתלמידים בעלי פוטנציאל גבוהה להפסיק את הדרך .
אפילו ברמות הבסיסיות של הקאטה הכרחי שתהיה הדרכה נכונה . הבסיס הוא הליבה של כל ביצוע נכון של הדרך ולעולם אסור להמעיט בערכו.  

רמת האימון האמצעית / CHUDEN 

SHU , ברמת CHUDEN 

ברמה זו לימוד הקאטה כולל  אלמנט חדש. יסוד שהנו היישום או האפליקציה ,הסיבה העמוקה יותר לקאטה והמבנה שלה יוצגו עכשיו לתלמיד . זה השלב בו נלמד ומוערך התרחיש של הקאטה .לימוד והערכה זו מוגבלים באופן ישיר לביצוע מדויק של הקאטה ללא שינויים . רק על ידי לימוד קפדני יכולה הקאטה להראות את הרלוונטיות שלה לתלמיד ברמה שהוא מסוגל להבינה . במהלך תהליך זה המורה עוזר לתלמיד להתחיל לתפוס את ההמצאות של ה " URA " - הצדדים החבויים מתחת לפני השטח של התבנית הפיסית .
לחלק מהתלמידים ההבנה הזו היא בעצם התגלות, לחלק אחר של התלמידים זה כבר ברור מזה זמן מה .כך או כך חייב כעת המורה להציג במדויק את התפיסה הבסיסית ברמה מופשטת יותר מאשר  קודם וזה  מוביל להיבט השני של  ה " SHU-HA-RI   " .

"HA"  (לסטות מהקאטה)

בתפיסה היפנית המסורתית של  ה " SHU-HA-RI   "  , "HA"  הוא הרמז הראשון לביטוי היצירתי המותר לתלמיד.
זה מתרחש כאשר התלמיד חווה לראשונה henka waza   או שינוי. ונקרא  " סטייה מהקיים ללא חריגה  מהתבנית " או " וריציה שמרנית שקיימת בד בבד בתוך גבולות התחום של קאטה רחבה יותר"  . זה מתרחש  כאשר מעודדים את התלמיד לשקול איזו שהיא תשובה לכישלון בתוך הקאטה הטהורה.
בצומת זה חייב המורה לתת הוראות מדויקות מאחר ויותר מידי סטיות יובילו לרשלנות או עיוות של הטכניקה לעומת זאת איפוק יתר יכול לשתק כשרון אינטואיטיבי חבוי. עידוד הכישרון החבוי זו בעצם המטרה כאן ,אבל הכישרון החבוי הזה חייב להיות מוגבל לתחומי הקאטה הרחבה יותר . הקאטה צריכה להשאר מזוהה כקאטה המקורית . במידה והקאטה תסטה יותר מידי מהנורמה זה כבר לא יהיה קשור לקאטה המקורית ויהפוך לביטוי שונה של טכניקה .חובה למנוע סטיה שכזו בשלב זה של הלימוד .

HA  - שלב ה CHUDAN

ברגע שהתלמיד זונח את גבולות האימון שלו ( אך נשאר ) בתוך הקאטה הגדולה , הוא ימצא שאפשרויות הלימוד הן כמעט בלתי מוגבלות .התקדמות תגיע עכשיו בזינוקים אותם לא חווה בעבר .  בשלב זה של הלימוד מראים המתאמנים הטובים ביותר את הפוטנציאל האמיתי שלהם. התפיסה ,המושג והצורה של   ה RYU ( שיטה) מתמזגים וממריצים באופן אינלקטואלי את מוחו של המתאמן . כעת הוא בשלב שהוא מעריך הרבה יותר ומודע לחוכמה הטכנית שקיימת בתוכה .
עקב כך הרבה מורים מוצאים שלב זה באימון כשלב המתגמל ביותר בהתקדמות התלמיד .

המלכודות בלימוד שלב ה CHUDAN 

הצמדות מוחלטת לליבת התפיסה של המסורת ( הטכניקה) הספציפית חייבת להתרחש בשלב זה. סטיה מהליבה שמגדירה את השיטה תגרום לתלמיד להתקדם בדרכים שמיסד השיטה לא התכוון אליהם. גבולות הקאטה חייבים להישמר על מנת לשמור על זהות ומיקוד השיטה .
לפסוע מעבר לתחום הקאטה בשלב זה עלול להיות הרסני ולסכן את הפוטנציאל הסופי של התלמיד . בשלב זה נופלים מורים לעתים קרובות למלכודת בהפכם את האימון לאימון ללא תהליך מובנה .הם שוגים בהבנת התקדמות התלמיד ולוקחים אותו הרבה מעבר ליכולת ההבנה שלו .מוחו של התלמיד חייב להיות מאותגר באופן קבוע בשלב אמצעי זה אך לעיתים מתאמן נלהב ינסה להתקדם רחוק מידי ,מהר מידי .

JODEN / שלב האימון המתקדם

RI (השלכת הקאטה)

חלק ממתאמני השיטות החדשות ,תופסים  את הקאטה או ה " SHU-HA-RI " כמגבילים ומבטלים אותם .
לומר את האמת , עמדה זו היא פגומה עקב אי הבנתם את מטרות הקאטה . בדיוק כמו כל כך הרבה מומחי כורסא ( שאינם באמת מתאמנים ), הם לא התאמנו כהלכה מעבר לשלב     ה- shoden של הקאטה ומפרשים נושא שפשוט אינם מוכשרים בו ולכן אינם יכולים להבינו ולתפסו.
כמו הרבה משקיפים ללא נסיון של הלימוד לעומק ,הם רואים את הקאטה כאומנות עצמה במקום לראותה כמכשיר לימוד מתוחכם  שהנראה לעין הוא השתקפות בסיסית של תפיסת הליבה והבנת שיטה .
הקאטה לתפיסתם הפגומה היא היא אומנות הלחימה במלואה. זה בדיוק כמו לשגות ולתפוס את המילון כייצוג מלא של השפה .
למרבה הצער מספר רב של בתי ספר עתיקים ביפן הגבירו ללא כוונה את התפיסות השגויות הללו בנותנם דגש רב מידי לרמה הבסיסית הזו של הקאטה בלבד.
לעתים קרובות בבתי הספר הללו אבדו רכיבי ליבה משמעותיים והרבה ידע נמוג  בעבר ומה שנשאר  זה רק ה " OMOTE  " או הקליפה החיצונית של הקאטה .
לא נשאר דבר אלא קאטה לאמץ , בתי ספר אלו לעתים קרובות פירשו מחדש את  ה " MOKUROKU "  ( הסילבוס הטכני) שלהם, בהפכם את הקאטה לכוח המניע העיקרי לשיטה כאשר זה קורה , בית הספר " ryu "  באופן בלתי נמנע הופך לריקוד מדולדל ופשטני בעוד ה " ura " ( הנסתר ) והאפליקציות הופכות לחלק משני ביותר בשיטה . שיטות אלו בפועל מתות , הן כמו שלדים המנסים לייצג אדם שלם .


" RI " – מה הוא ?

" RI " הוא קשה להסבר מהטעם שלא מלמדים אותו אלא מגיעים אליו .
זהו מצב של ביצוע שפשוט מופיע אחרי שה "SHU" וה " HA " הופמנו. זו ספיגה של הקאטה לרמה כל כך מתקדמת  שגבולות הקאטה חדלים מלהתקיים .
רק  הבסיס האמיתי של הקאטה נשאר .זוהי תבנית ללא מודעות לתבנית .זוהי הבעה אינטואיטיבית של טכניקה שהיא יעילה כאילו היא תבנית שאורגנה מראש כאשר היא למעשה ספונטנית לחלוטין . טכניקה שאינה מרוסנת על ידי מגבלות של תוצאות תהליך מחשבתי מודע באפליקציה של תרגיל, זו אכן מדיטציה אמיתית בתנועה .
לאדם שהשיג את ה " RI "  תצפית והתבוננות הם ההבעה שלו את המציאות .מוח שכזה הנו חופשי כעת לפעול באופן ברור ברמה גבוהה יותר מהיכולת הקודמת .
למתבונן האקראי זה יראה כמו מדיום בעל כוח על טבעי שמסוגל לזהות תרחיש או איום לפני שהוא מתרחש בפועל.  אם לומר את האמת ,הצופה מרומה על ידי רפיון מוחו המנטלי האישי . בשלב ה - " RI " האיחור בזמן התגובה מרגע ההבחנה ועד לתגובה ההכרתית מצומצם לרמה כמעט בלתי נתפסת .
זהו " KI " ,זהו " MUSHIN " זהו "JU " . זוהי קומבינציה של כל המושגים הללו .
זוהי הפגנה של הרמה הגבוהה ביותר של יכולת לחימה זה מה שאנו בשיטה מתכוונים במושג " WA ". הרמה של הביצוע הטכני המושלם בשיתוף ה-" RI " היא מעבר ליכולת של הרבה מתאמנים .רוב האנשים פשוט אינם מסוגלים להשיג את זה ,הביטוי המתקדם ביותר שלפוטנציאל השיטה.
למרות זאת ,לעתים תכופות תלמידים שלא הגיעו לרמת ביצוע זו הופכים להיות מורים מעולים אשר יכולים להביא את התלמיד לקצה המומחיות אפילו שהם עצמם אינם מסוגלים להגיע לביצוע  האינטואיטיבי שנקרא " RI ".
חלק מהמשקיפים מנסים לפתור את ההכרה הזו במגבלות בטענת אליטיזם .אני מוצא דרך מחשבה זו כמוזרה . אני רוצה להזכיר לכל המשקיפים הללו שלא לכל אחד יכולת מולדת לשלוט בכל הדרך או המקצוע . כאיניבידואלים בורכנו בכישרונות מסוימים כמו גם בפגמים . כישרונות ופגמים אלו הם ההופכים אותנו לאנושיים ולמין המיוחד והמגוון שאנו .לנסות ולהתכחש לאמת זו כאילו הכחשנו את מה ששומר על עצמיותנו. בהבנה זו אנו חייבים לזכור שהיחיד הצנוע מבין שמומחיות ושליטה של אחד ,אינה בהכרח אחריות אפילו לכשרון ממוצא אצל האחר. באופן דומה מומחיות טכנית אינה ערובה למומחיות בהוראה.

מלכודות בהוראה תוך כדי ומעבר לרמת " JODEN".

פעם שתלמיד הגיע לרמת ההבנה של ה- " RI " באופן סדיר הוא למעשה השיג את כל הידע הטכני אותו יכול המורה להעניק לו . תהליך ההדרכה והלימוד צריך כעת להתפתח.
גם היחסים בין המורה לתלמיד צריכים כעת להתפתח בעידודו של המורה.  בשלב זה התלמיד נטען על ידי המסורת של השיטה שלו והנדרים שלו לשליטה באגו שלו וההכרה שללא המורה שלו והשיטה הוא לעולם לא היה משיג את הפוטנציאל האולטימטיבי שלו כתלמיד .
הוא חייב להכיר בכך שהוא חייב את הידע למורהו ולמורים של המורה . התנהגותו חייבת לשקף את חובו האלמותי לבית הספר והוא חייב להיות צנוע בנוכחות המורה שלו ,בד בבד המורה חייב כעת לשחרר ולתת לתלמיד ביטוי עצמי ברמה שלא הותרה בעבר.
כמנהיג ומכוון הדרך חייב המורה עתה לעמוד בגאווה לצדו של התלמיד בלב שמח .גם הוא חייב בענווה ונקרא על ידי חובתו ואחריותו לבית הספר ולשיטה להמשיך לחיות על פי אותם עקרונות וסטנדרטים שהטמיע בתלמידו . תפקידו כמורה הסתיים ,כעת הוא סב במקום אב .
למרבה הצער בזמן זה , זמן התקשורת הגבוהה ביותר של המורה לשיטה הרבה מורים  נכשלים .במקום להפגין בטחון עצמי וגאווה בהישגי התלמידים הם נופלים טרף ליוהרה ולחוסר הביטחון של נפשם. כעת הקושי של המורה הוא על פי תפיסתו אבדן הכבוד וההכרה מצד התלמיד , אבדן שבמציאות אינו קיים.
לעיתים קרובות בעיה זו מופיעה כשהמורה מנסה לשמר את יחסי התלמיד –מורה הקודמים שמונעים מהתלמיד להכיר במעמדו הבוגר בתוך בית הספר והשיטה.
בשלב זה חלק מהמורים חווים סטייה מדרכם כאשר אותם תלמידים מתנגדים לחלק מהטכניקות . למען האמת חלק משיעורי המורה חייבים להידחות על ידי אותו תלמיד על מנת להשיג את הרמה הגבוהה ביותר של יישום עצמי בתוך השיטה . חלק מהמורים אינם מוכנים להכיר בזה שסטייה זו של התלמיד ברמה זו היא בעצם התגשמות העצמיות ובטחונו העצמי הבוגר, יש לזכור שבטחון עצמי זה הוענק לתלמיד לאורך השנים על ידי המורה עצמו באמצעות הלימוד והוא חלק מהעסקה בין המורה לתלמיד . המורה חייב לזכור את חובתו ולכבד את התלמיד כחבר מן המניין בשיטה. הוא חייב להצטנע ולהיזכר בדרכו שלו כתלמיד, זאת חובתו על מנת להישאר  מנהיג  "הדרך " .

מסקנה/לבן הופך שחור שהופך שנית ללבן.

זוהי קריאה לכל חברי בית הספר  להכיר בחובתם בראי בית הספר, ראי שמשקף אמת שאינה מעוותת . ובצניעות לבקש מהאלים לעזור להם לראות את אשר בליבם פנימה ואת המניעים בעין בוחנת.להקשיב לקול הקטן שבתוכנו המבשר על חזרת היוהרה. רק דרך ביטוי האמת יכול תהליך ה- " Shu-ha-ri "  לחבק את התלמיד והמורה  ויאפשר להם להעביר את הידע והחכמה של שושלת השיטה לדורות הבאים .

Y.Takamura ,1986   

חזרה לראש להדף

מבט על הקשר בין IAIDO וזן - מאת ענבר אורן

מבוא

איאיידו (IAIDO), אומנות שליפת החרב, היא אומנות יוצאת דופן בקרב אומנויות הלחימה היפניות. בניגוד לאומנויות האחרות המשלבות קאטות עם אלמנטים נוספים ולעיתים קרבות, הרי שאיאיידו בתצורתו המודרנית (Seitei Iai) מכיל אך ורק קאטות ואף מעט מאלו.לעומת אומנויות אחרות המכילות עשרות או מאות טכניקות, מכיל האיאיידו המודרני 12 קאטות בלבד. בנוסף, זאת אומנות הלחימה היחידה שנעשית אך ורק למול יריב דימיוני , ולא מול יריבים חיים.

האיאיידו המודרני מהווה, אם כן, אומנות לחימה אשר אינה יכולה לשמש את המתאמן בה לצורך הגנה עצמית. יתרה מזאת, דרך האימון בה רגועה ושלווה כל כך עד שאין בה כמעט יתרונות המסייעים לכושר גופני.

מה אם כן המטרה והתועלת שיכול להפיק אדם המתאמן באומנות זו?

אמרה יפנית ידועה אומרת שהזן והחרב אחד הם – זן קן איצ'י (Zen Ken Ichi), ואכן אני סבור שתשובה לשאלה הזאת מצוי בקשר שבין איאיידו למדיטציית הזן ולהיותו של האיאיידו דרך לאימון רוחני. לצורך בדיקת השערה זו הייתי רוצה להתחיל בתיאור הקשר בין זן ללחימת החרב ביפן הקדומה. לאחר מכן אציג את האיאיידו המודרני ואת האימון בו. לבסוף אציג את הדרך שבה, לדעתי, מתקשר האיאיידו המודרני לזן ואשווה בין דרך זו לדרך שבה היה קשור הזן ללוחמת החרב הקדומה.


זן ואומן החרב

חיים, מוות ולוחם החרב
"יש לנו אימרה ביפן: 'טנדאי מיועד למשפחת המלוכה, שינגון לאצולה, הזן למעמד הלוחמים והג'ודו להמונים'" (סוזוקי, 63). הקשר בין מעמד הלוחמים ביפן לנזירי הזן התחיל במאה ה-13 לספירה. הזן שהיה תנועה חדשה ביפן של התקופה התקשה לחדור בשל התנגדות של של הטנדאי והשינגון, אשר היו נפוצות בקרב המשפחה הקיסרית ומעמד האצולה בקיוטו. לעומת זאת מעמד הלוחמים שישב בקמקורה אימץ לחיקו את הזרם החדש.

מה משך את מעמד הלוחמים אל הזן? "הזן, על שתי האסכולות שלו, משך את הסמוראים משום שהוא התאים מאד לערכים עליהם חונכו : הוא טיפח אופי חזק, פשטות, ריסון עצמי, קור רוח, ריכוז, נחישות, חישול הגוף ומשמעת – תכונות שהסמוראים ידעו להעריך .

סוזוקי מוסיף על ערכים אלו עוד שתי סיבות שבגללן נמשכו הסמוראים לזן, "הזן תמך בהם בשתי דרכים: מוסרית ופילוסופית. מוסרית, מפני שהזן מלמד אותנו שלא להביט לאחור מרגע שנבחר נתיב הפעולה; פילוסופית, מפני שהוא מתיחס לחיים ולמוות בשוויון נפש." (סוזוקי, 61).

גישת הזן לחיים ולמוות היא אכן, לדעתי, המפתח להבנת הקשר שבין הזן למעמד הלוחמים בכלל וללוחם החרב בפרט. לוחם החרב ביפן הקדומה היה מצוי במצב שבו הוא נלחם על חייו בכל קרב וקרב. בניגוד לקרבות שאנו רואים בסרטים מודרניים, הרי שקרבות חרב ביפן הפיאודלית לא נמשכו זמן רב וכללו מספר חיתוכים מועט לפני שאחד או שני היריבים איבדו גפיים וחיים. בנוסף היה מצופה הלוחם להקריב את חייו למען אדונו בכל זמן נתון.

מצבו הנפשי של הלוחם היה כזה שבו הוא נדרש להיות דרוך בקרב על מנת לשמור על חייו, וקרבות היו עניין שבשגרה באותם ימים.

דריכות שכזאת היא בלתי אפשרית כאשר הלוחם עסוק בלנסות לשמור על חייו –תוך כדי הקרב , "אבל כל עוד שהמחשבה על המוות נמצאת בתודעתו, היא תוליך את לוחם החרב, באופן בלתי מודע אך בלתי נמנע, לכיוון שהוא מנסה להמנע ממנו ביותר." (שם, 141).

הצורך הזה לא לחשוב כל העת על סכנת המוות שעורבת להם הובילה את לוחמי החרב לרצות לפתח גישה של שיוויון נפש כלפי המוות, "הנאמנות התבטאה באומץ ובזלזול בחיים: הסמוראי היה צריך להיות מוכן כל רגע להקריב את חייו למען אדונו. האמרה המקובלת הייתה: 'החובה כבדה כמו הר, אך החיים קלים כנוצה.'" (שילוני, 99).

הזן עוסק, אף הוא בחיים ומוות, או בצורה יותר מדויקת בנירוונה וסמסרה (מעגל הלידה מחדש). כחלק מהזרם המהייני, אשר מתבסס על תורתו של נגרג'ונה, גם הזן אינו מקבל את הדיכוטומיה בין הנירוונה לסמסרה, ובין ניגודים בכלל. כך גם החיים והמוות אינם נתפסים כניגודים זה לזה. תפיסה פילוסופית זאת הרואה בחיים ובמוות זהות, מאפשרת גישה של שיוויון נפש כלפי המוות הדרושה ללוחם החרב. "כפי שהמחשבה על הסמסרה כמו גם על הנירוונה מושארות מאחור במאבק הבודהיסטי, כך גם לוחם החרב. הוא צריך לחשוב לא על חיים ולא על מוות. כשהוא משיג זאת הוא יהיה גאון גדול או 'אדם מושלם' באומנות החרב." (סוזוקי, 142). "לוחם החרב המושלם הולך מעבר לכל סוגי הדיכוטומיות, ובדרך זו הוא יותר מאשר סתם נושא חרב." (שם, 133).

תודעת הלוחם בזמן קרב
הזן היה יותר מאשר בסיס פילוסופי ומוראלי בעבור לוחמי החרב. הוא שימש גם כמדריך לדרך שבא צריך להלחם ולהתאמן.

טקואן סוהו היה נזיר זן במאות ה-16 וה-17, הוא שימש כיועץ למספר לוחמים דגולים של התקופה, ביניהם מיאמוטו מוסשי ויגיו מוננורי. במכתב שכתב ליגיו מוננורי, טוען טקואן כי לוחם החרב, כמו איש הזן, מצוי במצוקה שנובעת מעצירה של התודעה . בדוגמה יפה, הוא מסביר כיצד כאשר הוא מסתכל על עץ ורואה עלה ששינה את ציבעו, ההתמקדות בעלה האחד הזה, אינה מאפשרת לו לראות את שאר העץ.

אותה הבעיה קיימת בפני לוחם החרב, הוא אינו יכול לאפשר לתודעתו לעצור בפרט מסוים ביריב, בין עם זה הרגליים, הידים, הפנים או אפילו החרב. "לא משנה היכן תשים אותה, אם תשים את התודעה במקום אחד... אם לא תשים אותה בשום מקום, היא תלך לכל חלקי גופך ותתפשט בכולו...אם התודעה נעה ברחבי הגוף, כשהיד נקראת לפעולה צריך להשתמש בתודעה שביד. כשהרגל נקראת לפעולה צריך להשתמש בתודעה שברגל...המאמץ לא לעצור את התודעה במקום אחד – זאת משמעת...אין-מחשבה זה אותו הדבר כמו תודעה נכונה" (טקואן, 30-32).

לפי טקואן, אופן המחשבה הנכון ללוחם החרב, הוא בלא מחשבה. הוא טוען שרק בצורה זאת יכול לוחם החרב להגיב בצורה נכונה. כאשר הוא אינו פועל ב"לא מחשבה" הרי שהוא יהיה מרוכז מדי בפרטים כגון תנועת היריב, הבעת פני היריב ,תנועת החרב שלו או התנועה שלו עצמו, מכדי להיות מסוגל לפעול ללא עצירה . לוחם החרב מחפש עצירה כזאת אצל יריבו ומנצל אותה כנקודת תורפה. בלא מחשבה, הוא ביטוי שאנו מוצאים בהנחיות זן לכל אחד של מורה הזן דוגן, "עכשיו שבו דמומים וחשבו על לא לחשוב. איך חושבים על לא לחשוב? בלא מחשבה." (רז, 97). "אולי אפשר לראות במושג זה גלגול של מושג הריקות שהוא ההוויה של מעבר, או לפני, היות ניגודים ודיכוטומיות בתודעתינו." (שם, 91). שוב חזרנו לאותו הדבר שדיברנו עליו בעניין החיים והמוות והוא העליה מעבר לדכוטומיות שבתודעה.

עצירה זאת של התודעה או המחשבה היא תוצאה של הידע וההבחנות שלנו על העולם. לראות את העולם ללא ההבחנות ולא דרך מסך של ידע, היא הדרך הנכונה. זאת היא תודעת המתחיל (Shoshin) שהזן מדבר עליה. זאת היא ההבחנה שהשלב האחרון בדרך אל ההתעוררות נמצא ממש ליד השלב הראשון של המתחיל שאינו יודע דבר, וחוסר הידיעה שלו היא חוזקו הגדול ביותר.

"המתחיל המוחלט אינו יודע דבר בדבר הדרך להחזיק או להניף חרב, ועוד פחות לגבי עצמו. כשיריב מנסה לתקוף אותו, הוא חומק באופן אינסטיקנקטיבי. זה כל מה שהוא מסוגל לעשות. אבל ברגע שהאימון מתחיל, הוא לומד איך להניף את החרב, לאן להפנות את תודעתו, ועוד טריקים טכניים רבים – שגורמים לתודעתו לעצור בצמתים שונים...אבל כשחולפים הימים והשנים, כשהאימונים שלו צוברים בגרות, הגישה הגופנית שלו ודרך החזקת החרב שלו מתקדמים לכיוון "אין מחשבה", שדומה למצב התודעה שבה היה בהתחלת האימונים כשלא ידע כלום, כשהיה בור מוחלט באומנות. ההתחלה והסוף הופכים אם כן להיות שכנים." (סוזוקי, 99-100).

לסיכום, הזן סיפק ללוחם החרב מסגרת מוסרית ופילוסופית שאפשרה לו להתעלות מעל לדיכוטומיות, בין אם אלו שנמצאים במהלך הקרב ובין אם מדובר בדיכוטומיה בין החיים למוות שאמורה להקשות עליו יותר מכל את הלחימה.


איאיידו

אומנות שליפת החרב
איאיידו (IAIDO) היא אומנות שליפת החרב ובכך היא נבדלת מקנדו (KENDO). בעוד שקנדו עוסקת בלחימת החרב הרי שאיאיידו עוסקת בשליפת החרב מנדנה. אומנות שליפת החרב התפתחה כדרך שבה הסמוראים למדו להתמודד עם איומים שלא בשדה הקרב אלא במקום נייטרלי כגון בבית או ברחוב. איומים שכאלו הגיעו כאשר החרב נמצאת בנדנה ולא תמיד אפילו בחגורת הלוחם.

האתיקה של הסמוראים הקפידה על הדרך שבה לוחם מחזיק את חרבו. ישיבה מול אורח כשהחרב נמצאת בחגורה נחשבה מעליבה ואף תוקפנית. גם בהנחת החרב מימין ללוחם היה צורך לדייק. אם הלהב פנה החוצה הרי שהדבר היווה, שוב, עלבון. רק התנוחה שבה החרב מונחת, בנדנה, מימין ללוחם, כאשר הלהב פונה אליו, נחשבה מקובלת.

אם זאת הסמוראי היה צריך ללמוד כיצד להגן על עצמו במצבים בלתי צפוים וגם כשהמצב איפשר רגיעה. מתוך סט מצבים זה התפתחה אומנות האיאייג'וטסו (IAIJUTSU), אשר התמקדה בשליפה וחיתוך מהיר מתוך נסיון לסיים את האיום בתנועה אחת ויחידה. "באיאייג'וצו, אם יותר מתנועת חיתוך אחת נדרשת מול אויב אחד, הפעולה אינה נחשבת כאומנות אמיתית." (גורדון, 56). האומנות נמצאת, אם כן, בשליפת החרב עצמה.

מכיוון שאימון האיאייג'וטסו נעשה בחרב חדה הרי שהאימון מול יריב אנושי אינו מעשי. אימון האיאייג'וטסו היה מורכב, לכן, מסט של קאטות, שנועדו להציג דרך פעולה במצבים שונים, מול יריב אחד או יותר.

כאן המקום להסביר את המונח קאטה. המשמעות המילולית של המילה קאטה ' היא צורה או תבנית. קאטה הינה רצף של תנועות אשר נועדו לתרגול של אומנות הלחימה. "קאטות חרב אמיתיות הן רצפים של תנועות שהוצאו מתוך נסיונות מוצלחים בשדה הקרב. הדרך הקפדנית שבה טכניקות נבחרו וחוברו יחדיו בכדי ליצור רצף לחימתי בעל משמעות נעשתה על ידי אנשים בעלי נסיון רב בשדה הקרב או מחוצה לו." (שם,44).

קאטות קיימות כמעט בכל אומניות הלחימה היפניות. הקאטות באיאייג'וטסו נעשו בעיקר משתי תנוחות שנחשבו קרביות, עמידה (Tachi-ai) ותנוחת כריעה (Iai-goshi). תנוחת הישיבה הסמוראית (Tate-hiza ) ותנוחת הכריעה הטקסית (Seiza) נחשבו תנוחות "מתות" אשר אינן ראליות. סמוראי לא אמור היה להיות בתנוחה זאת בעת סכנה על חייו . בנוסף לתרגולים בחרב חיה, היו קאטות לזוגות (KUMI IAI) תוך שימוש בחרב עץ שנועדו לאפשר ללוחם להתנסות בקצב,בתזמון ומרחק נכון מול יריב אמיתי.

יש לציין שאיאייג'וטסו נועד לסיע ללוחם החרב למנוע מתקפה על ידי מוכנות ולא רק לסייע לו בנצחון על התוקף. דוגמה לרוח זאת ניתן למצוא בסיפור הבא.

"סיפור מעניין אחר מראה את שליטתו של בוקודן באומנות שהגיעה מעבר לשליטה בחרב. היו לו שלושה בנים שכולם אומנו בלוחמת חרב. הוא רצה לבדוק את הישיגיהם. הוא הניח כרית קטנה מעל מסך בכניסה לחדרו, וסידר זאת בצורה שהמגע הקל ביותר במסך יגרום לכרית ליפול על ראשו של הנכנס.

הוא קרא, תחילה, לבנו הבכור. כאשר הוא התקרב הוא הבחין בכרית שעל המסך ולכן הוריד אותה, ולאחר שנכנס השיב אותה למקומה המקורי. הבן השני נקרא. הוא נגע במסך על מנת להרימו, ומיד כשראה את הכרית נופלת, תפס אותה בעדינות והחזיר אותה למקום בו הייתה. זה היה תורו של הבן השלישי לגעת במסך. הוא נכנס במהירות, והכרית נפלה ישר על צווארו. אבל הוא חתך אותה לשתיים בעזרת חרבו בטרם נפלה על הרצפה.

בוקודן העביר את שיפוטו: 'בני הבכור, אתה מוסמך בלחימת החרב.' ובאומרו זאת נתן לו את חרבו. לבנו השני הוא אמר, "המשך להתאמן בדבקות." אבל בבנו השלישי הוא נזף בחומרה, והכריז שהוא מהווה בושה למשפחתו." (סוזוקי, 75-76).

האיאיידו המודרני שאליו אתייחס בעבודה זאת הינו יצירה מלאכותית ולא זרם שצמח אורגנית. הוא נוצר על מנת לפתור בעיה בארגון הקנדו היפני. הארגון מצא שחבריו התאמנו בקנדו כספורט בלבד והיו בקיאים רק בשימוש בשינאי (SHINAI חרב במבוק המשמשת כתחליף חרב בקרבות הקנדו על מנת להבטיח שהיריב לא יפגע). הבעיה היא ששינאי אינו בנוי כמו חרב ואינו מגיב כמוה בביצוע טכניקות; ישנן טכניקות רבות שאפשריות עם שינאי שלא היו אפשריות בחרב רגילה. הם חששו שחסר זה מונע מקנדו להיות "דרך החרב" באמת.

בשביל לפתור בעיה זאת, הוקמה ב-1966 ועדה של אחד עשר מומחים בלוחמת חרב תחת ראשותו של אוטני קזואו. הועדה ניתחה את תנועות החרב במגוון סיגנונות במטרה לזקק את התנועות הבסיסיות של לוחמת החרב. לאחר מכן יצרה הוועדה סט של שבע קאטות, אשר יכולות לספק לתלמיד את מלוא הבסיס הדרוש לשליטה בתנועות החרב. ב-1980 נוספו שלוש קאטות חדשות וב-2000 נוספו שתי קאטות נוספות.

12 קאטות אלו מהוות את השיטה הידועה כ-Seitei Gata או בשמה המלא Zen Nippon Kendō Renmei Iai . שיטה זאת הינה שיטת האיאיידו הנפוצה ביותר בעולם, כיום, מבחינת מספר תלמידים. מהזרמים הוותיקים יותר (Koryū) רבים עדיין נלמדים ביפן ובשאר העולם, כשהגדולים שבהם הם Musō Shinden Ryū ו-Musō Jikiden Eishin Ryū), ואחרים אבל בעבודה זאת לא אתיחס אליהם.

יש לשים לב שבעוד שבקאטות האיאייג'וטסו יש שימוש אך ורק בשתי תנוחות הנחשבות קרביות עמידה וכריעה, הרי שבקאטות האיאיידו הארבע הראשונות נעשות דווקא התנוחות ה"מתות" של הישיבה הסמוראית והכריעה הטיקסית.

הדגשים בתרגול

בתרגול הקאטות של האיאיידו ישנם חמישה דגשים אשר אציג אותם לפי סדר חשיבותם.

טקס ואתיקה
נושא האתיקה הרשמית שהיה כל כך חשוב למעמד הלוחמים ביפן העתיקה נשאר חשוב גם בתרגול האיאיידו המודרני . "לפני שטכניקות שליפת החרב יכולות להילמד, זה הכרחי שאיש החרב יהיה בקי באתיקה הרשמית הנדרשת ממנו." (שם, 136). אימון איאיידו מתחיל בקידה (Rei) לשומן (Shōmen), קידה למורה וקידה לחרב ומסתיים באותם הקידות בסדר הפוך. במבחני הדרגה באיאיידו, פגיעה בטקסיות ובאתיקה, כגון קידות לא מוקפדות או רשלניות ,לבוש מרושל, יכולות לגרום לכשלון עוד לפני תחילת הבחינה. מקורם של הטקסים הללו הינו דווקא בדת השינטו (שם, 137).

זנשין
זנשין (Zanshin) זוכה לדגש הרב ביותר בתרגול הקאטות באיאיידו. המונח מתייחס למודעות הנדרשת ממתרגל האיאיידו בזמן ביצוע הקאטה. זה מצב של דריכות שמסוגלת לפעול בכל הכיוונים ומיועדת לשים לב לסכנה או פרצה בכל המרחב שסובב את המתרגל. מטרת הזנשין היה לוודא מוכנות בכל עת לאיום מכל כיוון. "במצבים יום יומיים פשוטים כמו פניה ברחוב, שאף הלוחם להמצא במרכז הרחוב בכדי להפחית את הסיכוי למתקפת פתע." (שם, 56).

הדריכות הזאת צריכה להיות מוחזקת ע"י מתרגל האיאיידו לאורך כל הקאטה ולהראות את תפיסתו בדבר הסיטואציה שבה הוא שרוי, את ראייתו את האויב הדימיוני ואת מוכנותו לכל מה שיכול לקרות. מתרגל האיאיידו צריך לבצע את התנועה לא מתוך מכניות של תנועה קבועה אלא תוך תשומת לב ומוכנות להגיב לשינוי במצב גם אם שינוי זה לעולם לא יקרה בביצוע הקאטה.

דוגמה לדריכות הנדרשת ניתן למצוא בדרך שבה התמודד בנו הבכור של בוקודן עם המבחן שהעמיד בפניו אביו, כפי שהוצג קודם.

מבט
המבט חשוב ביותר בתרגול האיאיידו. הוא זה שמראה את הזנשין ואת השליטה בסיטואציה. המבט חייב להיות מרוכז ביריב הדימיוני בכל שלבי החיתוך ולעקוב אחרי האויב הנופל. המבט ממשיך ללוות את היריב לאורך הכנסת החרב לנדן ומראה על מוכנותו של המתרגל להגיב לאיום מצד היריב באם החיתוך נכשל. העברת המבט בין תוקפים שונים מראה את תפיסת הסיטואציה ומראה את כוונתו הרצינית של המתרגל. בקאטות מסיומות המבט לבדו אמור להרתיע את היריב מלתקוף(אין הכוונה למבט כועס או אחר אלא לריכוז שבמבט)

תנועה
הקאטה עצמה אשר תוארה כבסיס לשיטה הינה הדבר הכי פחות חשוב מבין דגשי האיאיידו. אם זאת הדיוק בה מודגש עד לקיצוניות. אם באומנויות לחימה אחרות הקאטה מתארת את התנועה בכלליות, הרי שבאיאיידו נדרשת מהמתרגל רמה גבוהה של דיוק בביצוע הקאטה עד כדי הזזה של סנטמטרים מועטים בזויות החיתוך . החרב צריכה להשלף בזווית מסויימת, החיתוך צריך להעשות בזווית מסוימת ואפילו נקודת העצירה של החרב בסיום החיתוך חייבת להיות מושלמת.

הקווים של גוף המתרגל מוכרחים להיות מדויקים, בעמידה הרגליים חייבות להיות מקבילות לחלוטין, ברכינה על רגל אחת זווית הירך חייבת להיות 45 מעלות בדיוק. החיתוכים לאורך גופו של היריב הדימיוני צריכים לעבור בדיוק בנקודה הנכונה בין אם זה העייניים, הידיים או מפתח הלב.

מרבית זמן התרגול מוקדש לתיקונים קטנים יותר ויותר של התנועה של המתרגל מתוך נסיון להביא את התנועה לשלמות. הרעיון הוא שקיימים לוחמי חרב טובים רבים , ההבדל בניהם הוא בפרטים הקטנים ובדיוק וזהו גם ההבדל בין חיים ומות בקרב , בקרב חרב בדרך כלל לא קיימת הזדמנות שנייה.

קצב
חלק נוסף מהתנועה הנכונה בקאטה הוא הקצב שלה שמעניק לה חיים, שהופך אותה מריקוד לקאטה מלאה בריכוז ,זנשין ותזמון נכון . שני המונחים הרלוונטיים בהקשר הזה, ג'והקיו (Johakyu) ומה אוקו (Ma oku). ג'והקיו מדבר על הקצב של הקאטה שמורכב משלושה שלבים, ג'ו – איטי, הה – בינוני וקיו – מהיר. הקאטה מתחילה באיטיות תוך זיהוי של האיום, אך לאחר ההחלטה על התקיפה מתקדמת בהחלטיות ובמהירות.

מה אוקו, פירושו מילולית לקיחת מרווח, כאשר הכוונה היא למרווח בזמן. אלו נקודות בקאטה שבהם על המתרגל להפגין עצירה לאחר חיתוך בשביל להראות את הזנשין ואת מוכנותו להתאים את הטכניקה לתנאים המשתנים.

לסיכום בפרק זה הצגתי את התפתחות האיאיידו המודרני (Seitei Iai) ואת הדגשים העיקריים אשר נדרשים מהמתרגל. יש לציין שלמרות שהסדר שבו הוצגו הדגשים מראה על חשיבותם לאיאיידו הרי שאין סדר זה מקביל לסדר שבו הם מוצגים למתרגל. המתרגל מתחיל בלמידת הטקס אבל לאחר מכן מתמקד בתנועה. רק בשלב מאוחר יותר של האימון שבו התנועה מתחילה לזרום הוא מסוגל להתפנות למושגים כמו קצב, מבט או זנשין.


מטרת האימון באיאיידו

בפרק הקודם הצגתי את ה-Seitei Iai ואת הדגשים אשר הוא שם בפני המתרגל. בפרק זה אני רוצה להציג את הקשר שאני רואה בין תרגול הזן לתרגול האיאיידו. ולענות על השאלה ששאלתי במבוא שהייתה " מה אם כן, המטרה והתועלת שיכול להפיק אדם המתאמן באומנות זו?"

ניתן לראות קשרים רבים בין אימון האיאיידו לבין הזן. הטקסיות שבה מתחיל אימון האיאיידו יכול להיות מושווה למדיטציה ולטיקסיות שבה מכין אומן הקליגרפיה את הדיו שלו, "האמן מתחיל במדיטציה בישיבה דמומה. אחרי כן ימשיך במדיטציה של יצירת הדיו." (רז, 169). בצורה דומה אפשר לראות במה אוקו שבקאטת האיאיידו ביטוי של אותו המה הקיים באומנות הקליגרפיה והציור.

בפרק הראשון ראינו את הקשר שבין לחימת החרב הקדומה לבין הזן. הקשרים שהוצגו קשורים להיותה של לחימת החרב אומנות שבה חייו של הלוחם מוטלים על הכף. העזרה המוראלית והפילוסופית שנותן הזן מסיעת ללוחם בדרכו. אומנות שליפת החרב, כפי שהיא באה לידי ביטוי ב-Seitei Iai, אולי מדמה באמצעות הקאטות מצבי קרב אמיתיים, אך קשה להתיחס אל המתאמן בה כאל אדם אשר חייו מוטלים או עלולים להיות מוטלים בסיכון בשל הלך רוח זה או אחר שיהיה שרוי בו בזמן האימון. בהתאם לזאת הוא אינו זקוק לנחמה המוראלית או הפילוסופית שהזן מעניק לו.יתרה מזאת מכיוון שהוא אינו צפוי להגיע למצב שבו יתקל בהתקפת פתע ברחוב בעודו נושא את החרב הרי שכל התרגול מאבד ממטרתו המקורית של האיאייג'וטסו.

כמו שאמרתי בפרק הקודם, המתחיל באימון האיאיידו מתמקד בשיפור הטכניקה האישית שלו, אך בשלבי האימון המתקדמים הדגש זז להלך הרוח של המתאמן ולשליטתו בזנשין. המורה שלי סיפר לי כיצד במבחן לדרגה בכירה ראה נבחן מבצע את הטכניקה בצורה לא מושלמת ובכל זאת עובר את המבחן. בתשובה לשאלתו כיצד יתכן הדבר הוא נענה שהזנשין של הנבחן היה מעולה. סיפור זה מעיד כיצד ברמות הגבוהות הזנשין חשוב מהטכניקה.

יתכן שהזנשין הוא המטרה של האיאיידו והוא נקודת החיבור שלו אל הזן. אותו ריכוז שנדרש מהמתאמן בכדי להיות מוכן לכל מצב, מזכיר את מצב ה"ללא-מחשבה" שעליו מדבר טקואן. יתכן שמטרת המתאמן היא להגיע לאותו מצב שבו המחשבה שלו נקיה ממחשבה בזמן שהוא מבצע את הקאטה. להגיע למעין שלמות של גוף-נפש של הביצוע. כל מה שנאמר על הדרך שבה העבודה בלא מחשבה תורמת לחוסר העצירה בתודעתו של הלוחם נכונה גם באיאיידו. ללא ספק הסיפור של המורה שלי בדבר הדרישות מהבחינות בדרגות הגבוהות רומז שזו אכן המטרה של האיאיידו.

דרך אחרת להסתכל על העניין היא לראות את האיאיידו כדרך לטיפוח אישי. זאת נראית כמו הדרך שסוזוקי מרמז אליה, "המטרה היא, אם כן, לנצל את האומנות [של לחימת החרב] בשביל לקדם את הלמידה של הדרך (דאו)." (סוזוקי, 132). גם גורדון רואה את האיאיידו כדרך לבניית אישיות טובה יותר, "מטרתה...היא ליצור אדם בעל הרמוניה נפשית שמגלם אינטלקט גבוה, רגישות, ורצון ברזל." (גורדון, 100).

אני סבור שהתשובה בדבר הקשר שבין האיאידו לזן נעוצה במקום אחר. האימון המודרני אינו דומה במטרותיו או בדרכו לאימון האיאייג'וטסו ואין זה נכון לחפש את אותו הקשר אל הזן בשניהם. לדעתי, אימון האיאיידו קרוב ברוחו לזן, יותר מאשר האיאייג'וטסו. בעוד שלוחם החרב ביפן הקדומה פנה אל הזן לצורך עזרה בהשגת מטרות האימון שלו ועל מנת להשיג את הרוח הנכונה, הרי שמתרגל האיאיידו אינו זקוק לזן, הוא עוסק בו הלכה למעשה.

כמו דוגן גם אני טעיתי בעצם שאלת המוצא שלי. אני חיפשתי את מטרת האימון באיאיידו. חשבתי שאולי הזן יכול להוות דרך או הסבר לאימון האיאיידו ולהסביר את מטרת האימון. למעשה הטעות היא בעצם הנסיון להציב מטרה לאימון האיאיידו. אולי האימון עצמו הוא המטרה? אם נצטט מדברי דוגן, "בעולם הדהרמה, אימון והגשמה הם אחד... האימון הנעשה ברגע זה הוא אימון בהגשמה. כשמפנים אדם לאימון, אומרים לו שלא לצפות להגשמה מחוץ לאימון, מפני שאימון מצביע ישירות על ההגשמה המקורית. מכיוון שזו כבר הגשמה באימון, להגשמה אין סוף. מכיוון שזה אימון של הגשמה, לאימון אין התחלה." (רז, 90).

דוגן אומר לנו שבמדיטצית זן אין זה נכון להבדיל בין האימון (המדיטציה) לתוצאה (התעוררות). האימון אינו דרך להתעוררות, האימון הוא ההתעוררות עצמה. הוא אינו דרך למטרה אלא הוא המטרה עצמה.

באותה הדרך, אני סבור, שאימון האיאיידו שואב מהזן אמנם את דרך האימון ואת השאיפה להיות בלא מחשבה (או כמו שהאיאיידו מכנה זאת זנשין), אבל זאת אינה מטרה בדרך לפיתוח זנשין טוב יותר, או לדרגה גבוהה יותר בבחינה. אימון האיאיידו כמו מדיטצית הזן הוא ההגשמה של עצמו ולא האימון לקראת משהו אחר.

דוגן כינה את מדיטצית הזן, Shikantaza שפירושו רק שב. אם נזכר בהוראות הזן לכל אחד שפגשנו בפרק הראשון הרי שפירושו של דבר שאימון המדיטציה לפי דוגן פירושו רק לשבת בלא מחשבה. אין יותר מזה. אני חושב שבאותו האופן יש לראות באיאיידו מדיטצית תנועה, או בפראפרזה על דברי דוגן, רק זוז, או רק בצע את הקאטה. לחפש באיאיידו מטרה כמו כושר גופני, יכולת לחימה או אפילו פיתוח אישי, היא לדעתי, להחמיץ את הכל. חיפוש הקשר בין מדיטצית הזן לאימון האיאיידו נתקל בקושי בדיוק משום שהוא מנסה להשוות בינייהם על בסיס ההבדלים ביניהם בלי לראות שאין הבדל כזה. מדיטציית הזן ואימון האיאיידו אחד הם. אכן, זן קן איצ'י.


סיכום

בעבודה זאת ניסיתי לחפש את המטרה שמאחורי האימון באיאיידו. הצגתי את התמיכה המוסרית והפילוסופית אשר סיפק הזן ללוחם החרב באפשרו לו לגשר על הדיכוטומיות שעמדו בפניו. גם בבעיית החיים והמוות וגם בסוגיית העצירה המנטלית שעלולה להגרם בזמן קרב מהצמדות לפרטים.

לאחר מכן הצגתי את התפתחות האיאייג'וטסו כאומנות לשליפת חרב שנועדה לאפשר ללוחם החרב להגיב להתקפות בלתי צפויות. ואת ה-Seitei Iai כממשיכת הדרך המודרנית של אסכולת האיאייג'וטסו הקדומה. המשכתי בהצגת מספר דרכים לראות את הקשר בין זן לאיאיידו ולהציג דרך הזן מטרה לאימון האיאיידו.

לבסוף הגעתי למסקנה כי התשובה לשאלת המטרה של האיאיידו נעוצה בשאלה עצמה או ליתר דיוק בחוסר נכונותה של השאלה. חיפשתי מטרה לאימון האיאיידו מבלי לשים לב שהאימון עצמו מהווה את המטרה הגדולה ביותר. תשובה זאת נתנה לי הבנה חדשה של הביטוי זן קן איצ'י (החרב והזן אחד הם), לא כביטוי סימבולי על הקשר שבין לוחם החרב ומתרגל הזן, אלא כעובדת חיים הרואה באימון האיאיידו מדיטצית זן ואינה מבחינה בין מדיטציה בישיבה למדיטציה בתנועה.

המסקנה הזאת אפשרה לי להסתכל מסביב על מתרגלים אחרים ולראות כיצד אותה שאלה מוטעית מקשה עליהם. אנשים שמחפשים באימון האיאיידו תוצאה או התקדמות מהירה, דרגה או כל תוצר חיצוני עוזבים לעיתים בגלל שהדרך קשה. אלו שמתמידים, כך נראה לי, הם אלו שמוצאים את ההנאה בעצם האימון עצמו. הנשימה, המבט, שליפת החרב והתנועה הם העיקר. הם ההגשמה ואין דבר חיצוני להם.


מקורות

רז, יעקב. זן בודהיזם – פילוסופיה ואסתטיקה. ישראל: משרד הבטחון – ההוצאה לאור, 2006.

שילוני, בן-עמי. יפן המסורתית. ישראל: שוקן, 2001.

Suzuki, D.T.. Zen and Japanese Culture. Princeton, NJ: Princeton University Press, 1959.

Takuan, Sōhō. The Unfettered Mind. Tokyo: Kodansha International, 1987.

Warner, Gordon and Draeger, Donn F.. Japanese Swordmanship. Tokyo: Weatherhill, Inc., 1993.



12 הקאטות של ה-Seitei Iai

קאטות בישיבה (Sieza)
1. קדימה (Mae).
2. אחורה (Ushiro).
3. קבל, התגונן וחתוך (Ukenagashi).

קאטה בכריעה (Tate-hiza)
4. מכה עם ידית החרב (Tsuka-ate).

קאטות בעמידה (Tachi-ai)
5. חיתוך אלכסוני (Kesagiri).
6. נעיצה בשתי ידיים (Morote Tsuki).
7. חיתוך לשלושה כיוונים (Sanpōgiri).
8. מכה לפנים (Ganmen-ate).
9. נעיצה בעזרת היד (Soetetsuki).
10. חיתוך לארבעה כיוונים (Shihōgiri).
11. חיתוכים מלאים (Sōgiri).
12. שליפה פתאומית (Nukiuchi).

מבנה הקאטות ב-Seitei Iai
לכל שתים עשר הקאטות שבשיטה ישנו מבנה זהה המורכב מארבעה שלבים:
1. שליפה (Nukitsuke).
2. חיתוך (Kiritsuke).
3. ניעור הדם מהחרב (Chiburi).
4. החזרת החרב לנדן (Nōtō).

חזרה לראש להדף

תזמון וקצב

תזמון וקצב בקאטה והקשר הישיר שלהם לזאנשין zanshin. עוד צעד על מנת להימנע "מהריקוד"

כתב: כריס גילאם
תרגום: משה שנון

המאמר ידון בתזמון או יותר נכון בתזמון בקאטה הידוע ביפנית כ-ג'ו-הא-קיו 'jo-ha-kyu' ו-מה אוקו 'ma-oku . בעזרת הבנתם וישום קצב זה כתבנית האיאיידוקה יכול להימנע מה-"ריקוד" והלבין את הצד הטכני של הקאטה עם המושג זאנשין או כפי שמכנה אותו דיוויד הול David Hall נוכחות של נפש-גוף psycho-physical dominance (Koryu Bujutsu. 1997. p92)

ג'ו-הא-קיו הטכני jo-ha-kyu
זהו למעשה מושג פשוט של תזמון. ג'ו פירושו לאט, הא פירושו בינוני, קיו פירושו מהיר. לכן ג'ו-הא-קיו הוא תזמון מאיטי למהיר, בדומה לתאוצה של רכבת קיטור היא מזדעזעת קדימה באיטיות רבה, תופסת מהירות ותנופה, ואז היא משוגרת אל תנועתה החלקה והמהירה כאשר התנופה הגיע לשיאה. עקומת תזמון זו היא מבוקרת באיאיידו קאטה.
בקאטות מסדרת chuden ו-okudenu אנו יכולים לעבור ממנוחה לשלבי -הא Ha וקיו Kyu. אולם בסטי ושודאן (Seitei and Shoden) אבני הבניין הבסיסיות האלה חשובות מאוד.

מא-אוקו הטכני. Ma-oku
מיד לאחר עקומת הג'ו-הא-קיו מופיע מושג זה. מא פירושו הפסקה או מרווח, אוקו פירושו לקחת או להתרחש, לקרות. לכן מא-אוקו פירושו לקחת הפסקה או מרווח בקאטה. זוהי אתנחתה בקאטה אשר עוזרת לאזן את ג'ו-הא-קיו ויוצרת את תזמון הקאטה.

"הריקוד"
פעמים רבות איאיידוקות יפנים ושאינם יפנים לא רק שהם דוחקים את תזמון ה-ג'ו-הא-קיו מה גם שהם משמיטים את ה-מא-אוקו שבה אחריו. לכן, לעיתים קרובות הקאטה הופכת לסדרת תנועות טכניות חסרות קצב ומשום כך כל סוג של נוכחות נפש-גוף שהמתאמן מנסה להפגין ברובה אובדת לטובת קאטה של מהירות אחת. כמו יצירה של מוסיקה בתו אחד וסולם אחד. טכנית ניתן ליישם את שני המושגים שהוזכרו כדי לחסל את סוג הריקוד הזה. יתרה מזו מילוי של מושגים אלו עם רכיבים של דימויים נפשיים יגרמו ליצירת קאטות עם שליטת נפש-גוף חזקה. במילים אחרות השתמשו ב-ג'ו-הא-קיו וב-מא-אוקו נכון, עם הבנה של למה משתמשים בהם והזאנשין לא רק שיתפתח אלא יופגן
בחוזקה.

דימוי נפשי של ג'ו-הא-קיו ו-מא-אוקו The psycho-visualization of jo-ha-kyu and ma-oku
מבלי להסיט את המאמר לדיון מסובך של מהו יאיידו מודרני ולמה מתאמנים בו. אתמקד בהנחה שכל או רוב מה שאנחנו עושים בסטי ושודאן קאטה seitei and shoden אינו נראה אפקטיבי בקרב. (יתכן ובמציאות הם כן אך נעזוב דיון זה ליום אחר) כקאטות בסיסיות הם משמשות , באופן טכני, כדי להציג ולהחדיר טכניקות בסיסיות. זו סיבה אחת מדוע ה-ג'ו-הא-קיו קיים, כדי שהאיאיידוקה יציג קאטה מבוקרת ונכונה לפני שהוא לומד לנוע ישירות לשלב הקיו באימוני הקאטות. באופן דומה המא-אוקו מתוכנן להציג את האיזון והשליטה של המתאמן בתנועות הקאטות. הדימוי הנפשי מדבר על הרבה יותר מזה המתרחש בין שני מושגים אלו...

מבט נוסף על ה-ג'ו-הא-קיו
הדבר מתרחש בעיקר בשליפת החרב. כאן מציג האיאיידוקה בפני היריב מצג נפש-גוף "אם לא תפסיק את תנועתך ואו כוונתך, אני אמשיך בדרך זו" השליפה הראשונית האיטית של החרב מעבירה מסר זה. הגישה הנפשית הזו של האיאיידוקה צריכה לשקף זאת דרך קשר העין, שקט נפשי וכוונה ברורה. הדבר דורש הדמיה visualization של היריב פעולותיו ומחשבותיו. "הנה אני בא. עצור עכשיו לפני שיהיה מאוחר מידי. איני רוצה לחתוך. באמת, איני רוצה לחתוך." זוהי נוכחות ישירה של נפש-גוף המוצגת ומשודרת דרך הדמיה של פעולות היריב וכוונותיו. היריב אינו מפסיק את כוונותיו לכן אנו ממשיכים להגביר את מהירות השליפה שלנו וכוח כוונתנו ככל שהתהליך מתקדם לקראת הנקודה של מחויבות מלאה לפעולה. הלהב כעט מוכן לשיגור, חותך באופן חלק וחזק לאורך או דרך יריב בשיאה של המהירות שלנו.

מבט נוסף על ה-מא-אוקו
המיקום והתזמון של המא-אוקו אינה משימה קלה. היא חייבת לבוא באופן אינטואיטיבי, ע"י אימון חוזר ונשנה אשר בו המתאמן מדמה את התסריט והיריב. מה האורך הנדרש? איפה אני מכניס את זה? באופן כללי, מא-אוקו מתרחש אחרי חיתוכים ודחיפות. האורך של המא-אוקו תלוי בחוזק של הזאנשין של המתאמן והנקודה בקאטה שבה הוא מוצב. כמה מהמא-אוקו הן הפסקות קצרות כמעט לא מורגשות. אחרות מודגשות וחזקות. המא-אוקו הנפשי-פיסי הוא כזה שבו האיאיידוקה שומר על שליטה מנטאלית על היריב המדומה. איני רוצה להציג את המא-אוקו כרגעים שבהם אנו מבררים את המצב עם היריב אבל זה מאוד קרוב לכך. באופן אידיאלי, יש רגיעה לא מודעת 'calm/no-mind' בקאטה ולכן המא-אוקו הוא יותר תנוחה אינטואיטיבית של כוח. כאן המתאמן באופן אינטואיטיבי מעריך לא רק את היריב גם את כל ההיבטים שמסביב: האם הוא מרגיש סאקי Sakki או משב של רצח ממקום אחר? האם היריב חוסל במידה מספקת? שוב, אילו הם רעיונות שאינם באים באופן אקטיבי למחשבה, אלא פשוט "מתרחשים" ב-פודושין 'fudoshin' מצב של שליטת נפש-גוף.

דוגמא: סטי איאיי קאטה ראשונה Seitei iai-ippon me-mae
שלב הג'ו התחיל כבר ברגע שהמתאמן יושב בסיזה seiza, יש שלוש או שתי נשימות מלאות (תלוי במורה) ותפיסה טבעית אך בשליטה של החרב והנדן בידיים. כאן המתאמן "פותח" את הנשק עם האגודל של היד שמאלית, זוהי ההתחלה שבה מופגן המסר שלנו. השליש הראשון של החרב נשלף באופן חלק ואיטי החוצה. כאן צריכים כל הנוכחים להרגיש שידור של זאנשין. אז החרב נשלפת במהירות מדורגת בכיוון הקצה. בנקודה זו, ומבלי לשבור את התנופה (המומנטום) של שלב ה-ג'ו ושלב ה-הא, היא משוחררת בחוזקה ובמהירות לאורך עיניו של היריב בשלב הקיו. כל זה בזמן ששידרנו נוכחות חזקה ותחת שליטה אשר הקרינה את הרעיון שזה הזמן לשלום, וכאן אנו יכולים להסיר את העימות. העניין מגיע לנקודת האל-חזור כאשר שלב הקיו מופיע והמתאמן מחויב נפשית ופיסית לפעול. כאן לקחנו את האויב לא רק באופן טכני אלא גם דרך הנוכחות השלטת שלנו או הזאנשין.

מיד אחרי החיתוך הזה ישנו מא-אוקו אחד או כמה שכמעט ואינם נתפסים. קצרים אך ממוקמים, נקודה זו היא שידור ולחץ נוסף של כוונתנו. גם כאן באופן אינטואיטיבי אנו מערכים את מיקום הטקי Teki: האם הוא התרומם? האם הוא זה אחורה? האם הוא נחתך? שוב אני מדגיש שאין אלו מחשבות גלויות מודעות. הן מתרחשות בו זמנית כחלק מהאידיאל של הקשר בין פעולה ומחשבה. אנו מלווים זאת בחיתוך הסופי. חיתוך זה גם אחריו יש מא-אוקו חזק יותר. אנו עוברים לצ'בורי chiburi.

אחרי הביצוע אנו זזים למעלה כשכפות הרגלים מקבילות, כאן שוב מא-אוקו נוסף. יתכן וזה החזק ביותר שבקאטה. כאן הנוכחות נפש-גוף שלנו משודרת ונקלטת בבירור. אסור למתאמן לנוע בפשטות קדימה ואחורה. כאן זזים למעלה בחוזקה, לוקחים הפסקה, ושוב מתרחשת הערכה של היריב והסביבה מתרחשת. מא-אוקו זה הוא אולי אחרון החשובים שבקאטה. בנקודה זו הקאטה בשיאה. ההפסקה מסתימת בצעד חזק לאחור. הקאטה מסתימת בזוג הפסקות קטנות יותר. ובכל הקאטה יש נוכחות נפש-גוף המתבטאת דרך המושגים ג'ו-הא-קיו ו-מא-אוקו קל לכתוב על נושא זה. אולם, כתלמידים של איאיידו יכולים כולנו להעיד כמה קל לתאר דבר-מה אך נדרשות שנות אור כדי להשיגו. לא ניתן להגזים בדיבור על חשיבות אימון חוזר ונשנה מלא בהדמיה של היריב והסיטואציה. קאטות סטי איאיי הם סידרה סטנדרטית עם מקום מועט מאוד לפרשנות. אך מרגע שעוברים לאיאיידו מהסגנון הישן, אופי הפרשנות של הקאטות משתנה. כאן האינטואיציה משחקת תפקיד חשוב בקאטה. לכן החשיבות להתאמן עוד יותר בהדמיה. ובכן, אני יכול לדבר על ג'ו הא-קיו ו-מא-אוקו בקלות רבה, שני מושגים אשר המורה שלי תמיד מדגיש אבל, כמו כולנו יש לי רק אופציה אחת פתוחה בפני: להתאמן.

חזרה לראש להדף

IAIDO - מושגים כלליים

משמעות רומג'י קנג'י
אומנות שליפת החרב
להיות –I
הרמוניה –Ai
דרך -Do
Iaido 居合道
עצור! Yame
התחל! Hajime
בבקשה Onegashimasu お願いします
מורה Sensei 先生
תודה רבה Domo Arigato Gozaimashita どうも有難うご座居ました

דרגות

משמעות רומג'י קנג'י
אדם ללא דרגה Mudansha 無段者
אדם בעל דרגה Yūdansha 有段者
דרגה Kyū
דרגה (קיו) שנייה Nikyū 二級
דרגה (קיו) ראשונה Ikkyū 一級
דרגה Dan
דרגה (דאן) ראשונה
Sho - ראשון
Shodan 初段
דרגה (דאן) שנייה Nidan 二段
דרגה (דאן) שלישית Sandan 三段
דרגה (דאן) רביעית Yondan 四段

הסבר משמעות רומג'י קנג'י
עמידה כשהבוקן או הג'ו מעל לראש עמידה גבוהה Jodan no kamae 中段の構

חזרה לראש להדף

Muso Shinden Ryu

(קטע מתורגם מתוך ספרו של Yamatsuta Shigeyishi דאן 8 תלמידו האישי של Nakayama Hakudo Sensei)

במילה IAIDO תמונה הכוונה "לעמוד מול יריב פנים אל פנים".

Tachi Iai היה ידוע בכינוייו השונים.

Iai - קיום משותף, Nuki iai - שליפה בו זמנית, Bakken – שליפת החרב, Batto jutsu - מיומנות שליפת החרב.
Iai היא מיומנות החרב לנצח או להפסיד בשליפה אחת. תוך כדי הרגשת הכוונות השליליות של היריב שולף הלוחם את החרב וחותך באיווחה אחת ללא היסוס.


Nakayama Hakudo Senei
זרעי ה-Iaido טבועים ומיוחסים עוד לתקופת נארה או לתקופת HEIAN המוקדמת, למרות זאת אנו נתחיל את השושלת מהמסטר Hayashizaki Jinsuke Shinegobu שעל פי המסורת הוא אבי ה- Battojutsu כפי שמסופר בכרוניקות של Kanjo ובמורשת הכתובה של סגנונות אומנוית הלחימה Bujutsu Ryu Soroku.

פיתוח ה- Iai אכן מיוחס ל Shinegobu, מיוחסות לו שיטות רבות Hayashizaki Ryu, Shinmei Muso Ryu , Shin Muso Ryu, Shinegobu Ryu ועוד אחרות, בביבליוגרפיה שלו ישנם כמה גרסאות לסיפור וקשה לבחור בין אחת מהן , אך ניתן לומר בודאות כי Shinegobu הוא אבי כל שיטות ה- Iai שבינהן ניתן למצוא היום את Tamiya Ryu, Hoki Ryu.
אם ניקח את הקו של ה-Jikiden Eishi Ryu שהוצג לשבט ה- TOSA הזרימה של השושלת מתחילה ב- Shinegobu ועוברת דרך 11 דורות של Soke (מוליך שיטה) עד שבתקופת ה-Soke ה-12 השיטה פוצלה לשתיים: Tanimura Ryu ו-Shimomura Ryu.

ה-Soke השביעי Hasegawa Eishin שימש כגובה מסים בתקופת נארה ונשאב לשיטה על ידי Manodan Nobusada, הסוקה השישי. Eishin היה זה ששינה את צורת נשיאת החרב למצבה כיום כשהלהב כלפי מעלה כך ששליפה מיידת הפכה לאפשרית. הוא קרא לזה: Muso Jikiden Eishin Ryu.

הסוקה התשיעי Rrokudayu Morimasa למד קנדו אצל מאסטר Omori Masamitsu שהיה גם מאסטר ב–Shinkage Ryu, Masamitsu פיתח את העבודה מ-Seiza (עד אז כל השיטות נלמדו בעמידה או בישיבת Tate Hiza ונאמר ש-Morimasa שילב זאת ב-Eishin Ryu וקרא לסדרה Shoden Omori Ryu.

Nakayama Hakudo Sensei למד Eishin Ryu ממורים של שבט ה-TOSA, ומאוחר יותר הוסיף טכניקות אישיות שלו ויסד Ryu חדש, הוא קרא לו Muso Shinden Ryu Batto Jutsu – "אמנות השליפה והחיתוך הקוסמית (אלוהית) המועברת באמצעות חלום".
זוהי השיטה שמחבר המאמר למד. מכל מקום השם הזה לא הופץ לפני 1956, הוא פורסם על ידי תלמידיו, ממשיכי דרכו של Nakayama Hakudo אחרי מותו (עד לאותו הרגע השיטה נקראה Omory Ryu או Hasegawa Eishin Ryu).

עד לסיום מלחמת העולם לא היו ב- Iaido דרגות דאן אלא היררכיה על פי השיטה העתיקה. לאחר המלחמה הוכנס ה-Iaido תחת כנפי ה–All Japan Kendo Federation שנטל על עצמו את כל הנושא הניהולי, אדמיניסטרטיבי ומקצועי והכיל את צורת קבלת הדרגות והתארים שאנו מכירים כיום. בנוסף פיתח את מה שקרוי כיום Seitei Iai, הכוונה היתה בעיקר לפתח מיומנות חרב אצל הדרגות הגבוהות בקנדו אך עם השנים הפך ה– Seitei Iai לפופולרי בין מתאמני ה-Iai עצמם וכיום תופס את מירב תשומת הלב כדרך בפני עצמה.
נוסף על כך, על מנת להמשיך ולשמר את אמנות ה-iaido יסד ארגון הגג היפני אליפות שנערכת מידי שנה ביפן מאז 1967.

חזרה לראש להדף

Iaido